זיכוי נהג מחמת הספק בערעורו כנגד הכ"ד וגזה"ד

א. כללי

לפניי ערעור פלילי שהוגש ביום 16.03.08 על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו (להלן, "בימ"ש קמא"). פסק הדין  ניתן  ביום 30/1/08 על ידי כב' השופט י. בכר בתיק ת"ד 10730/01.

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין.

ב. העובדות שצריכות לעניין

בימ"ש קמא הרשיע את המערער (להלן, " גם הנאשם") לאחר ניהול הוכחות בביצוע העבירות הבאות: נהיגה ברשלנות, עבירה לפי סעיפים 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן, " הפקודה"), נהיגה בחוסר זהירות, עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן, " התקנות"), גרימת נזק, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות וחבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודה.

בכתב האישום נטען כי ביום 8/6/01 בשעה 11:00 נהג הנאשם ברכב בכפר ראמה בכביש שרוחבו 4.2 מטר ולידו מימין שטח כורכר. אותה עת הלכו בצד הכביש הגב' פאדיה מנסור (להלן, " הולכת הרגל או האם") שהחזיקה ביד בנה מוהנד יליד 1997 (להלן, " הנפגע" או " הבן"). (ושניהם להלן, " הולכי הרגל").

הנאשם נהג ברשלנות בחוסר זהירות וללא תשומת לב לכלל הנסיבות, לרבות עצירה נוחה ובטוחה בהתחשב בהולכי הרגל ופגע בהם. כתוצאה מהתאונה נפגעו שני הולכי הרגל, כאשר הילד נפצע פצעי חבלה של ממש ונתגלו אצלו שברים במנדיבולה, קרע בקרפקת, חתכים בשפה התחתונה ופגיעות נוספות.

בימ"ש קמא ביסס את ההרשעה על הקביעות הבאות והגיע למסקנה שמדובר בתאונה נמנעת:

 ראשית, הדו"ח שהכין בוחן התנועה ועדותו בביהמ"ש ולפיהם למערער היה שדה ראיה טוב ולא נמצא מכשול אחר שגרם לתאונה וכי יכל למנוע את התאונה בהתחשב במהירות שהמערער טען שנסע בה. 

שנית, עדות הנאשם לפיה הולכי הרגל הלכו במרכז הכביש וזאת בניגוד לעדותה של הולכת הרגל שגרסה כי הם הלכו בצד שמאל של הכביש. עוד קבע בימ"ש שהולכת הרגל לא החזיקה ביד בנה. 

שלישית, הנאשם הבחין בהולכי הרגל ממרחק של 10 - 15 מטר לפחות, הוא צפר להם ואלה זזו מעט מדרכו, הוא עבר ואז פגע בנפגע שהיה במרכז הכביש במרחק 2 מטר מהשפה השמאלית של הכביש. למסקנה זו הגיע בימ"ש קמא על סמך סימני הפגיעה שעולים מחוות דעת הבוחן.

רביעית, התנהגות הולך הרגל לא הביאה להתרחשות התאונה וחמישית, הנאשם היה חייב להבחין בהולך הרגל ומשלא עשה כן התרשל בנהיגתו. כמו כן, התרשל בכך שנסע במרכז הכביש ולא בימין  הכביש מבלי לנקוט באמצעי זהירות שיכלו למנוע את הפגיעה בבן מוהנד.

בימ"ש קמא גזר על המערער את העונשים הבאים: 4 חודשים מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתקופה הנ"ל, עבירה לפי סעיף 67 לפקודה, קנס על סך 2000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו, פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים, פסילה על תנאי למשך 6 חודשים וכמפורט בגזר הדין, 220 שעות שירות לתועלת הציבור, כמפורט בגזר הדין, תוך העמדת המערער במבחן עפ"י צו מבחן למשך שנה.

ג. טענות הצדדים

המערער מעלה את הטענות הבאות כנגד הכרעת הדין וטוען שראיה נכונה של חומר הראיות הייתה אמורה להביא לזיכוי הנאשם: ראשית, ממצאי הבוחן ובמיוחד כתמי הדם לא צולמו על ידי הבוחן ומכאן שהמערער לא יכל להביא חוות דעת שתסתור ממצאים אלו ומדובר בנזק ראייתי משמעותי. שנית, יש לדחות את טענת הבוחן לפיה היה דם על התחתית האחורית של הרכב שכן הדבר עומד בניגוד לעדויות עדים אחרים . שלישית, בימ"ש קמא קבע עובדות בניגוד לעדות הולכת הרגל, הן בקביעה שהם הלכו במרכז הכביש והן במסקנה שהולכת הרגל לא החזיקה בידו של הנפגע, קביעות אלו לא עולות בקנה אחד עם ראיות אחרות. רביעית, הקביעה שהילד נפגע בחזית הרכב במרחק 2 מטר משפת הכביש סותרת ממצאים אחרים שקבע בימ"ש קמא כגון שהולכי הרגל הלכו באמצע הכביש וכן סימנים עליהם הצביע הבוחן.

לטענת המערער, מחומר הראיות עולה תמונה אחרת והגיונית יותר, לפיה האם החזיקה ביד הבן מוהנד שהשתחרר מידה, רץ לכיוון הכביש ופגע ברכב מצדו השמאלי ונפל מתחתיו ובמרכזו, קרי, בחלק הרכב המצוי בין הגלגל הקדמי לזה האחורי. מכאן שמדובר בתאונה בלתי נמנעת ויש לזכות את המערער.

המשיבה מבקשת לדחות את הערעור, לטענתה הכרעת הדין מבוססת על ראיות נסיבתיות שמוכיחות את רשלנותו של המערער. לטענת המשיבה, המערער מסר בחקירתו במשטרה, אחרי התאונה כי ראה את הילד במרכז הכביש, גרסה ששונתה על ידו בביהמ"ש קמא. עוד נטען, כי ייתכן שאמירת האם שהיא החזיקה את הילד בידה נבעה מנקיפות מצפון, עוד צוין שנמצאו שערות של הילד באמצע הכביש.

המשיבה ציינה שעצם העובדה שהנאשם לא ראה את הילד מהווה התרשלות מצדו. עוד נטען שהלכה היא שערכאת הערעור לא מתערבת בהכרעת דין שמושתתת על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות.

ד. דיון והכרעה

הלכה ידועה הנה שבימ"ש של ערכאת הערעור אינו מתערב בקביעות העובדתיות של בימ"ש קמא, אלא במקרים חריגים. "...מקרה חריג שכזה עשוי להתרחש מקום שהגרסה שאומצה מופרכת על פניה ואינה מתקבלת על הדעת, מקום שממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון ולא על הערכת מהימנות, או כאשר קביעותיה של הערכאה הדיונית אינן מושתתות על תשתית ראייתית שהוצגה במשפט (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632, 646-645 (2000); ע"פ 4176/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נח(3) 636, 641 (2003))." - ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (2007). לדעתי המקרה דנן, נופל בגדר חריגים אלו, אבהיר ואסביר.

הערעור מעלה שתי שאלות עובדתיות: האחת, מה היה מיקומם של הולכי הרגל בזמן הפגיעה? השנייה, כיצד נפגע הילד, האם מחזית הרכב הקדמית או בצד השמאלי של הרכב? התשובות לשאלות הנ"ל תחרוצנה את השאלה המשפטית המתעוררת ואשר עניינה, האם מדובר בתאונה נמנעת אם לאו?

1. מיקום הולכי הרגל